ארץ ישראל
היא הארץ אשר נועדה לפי כתבי הקודש לנחלה לעם ישראל, והיא מרכזו הלאומי, הדתי והרוחני של העם. ידועה במקורות כ"ארץ-קודש", "ארץ-העברים", "ארץ-החמדה", "ארץ-הצבי" ועוד. שוכנת בקדמת אסיה בין הים התיכון והמדבר הסורי. מאז ומקדם ארץ-מעבר בין יבשות; שדה-קרבות בין מעצמות עולמיות ומוקד מסחרי וצבאי בינלאומי. שמות שונים היו לארץ בימי קדם - רתנו, חרן, אמר, כנען ועוד.
השם פלשתינה נקבע רק לאחר מרד בר-כוכבא.
מתקופת האבות ועד חורבן בית שני
כבר בתקופות קדומות ביותר היתה הארץ מיושבת. במערות שבנחל עמוד, ובהר הכרמל נתגלו שרידי האדם הקדמון. במאה ה-19 לפני הספירה בא אברהם מאור-כשדים לארץ-ישראל.
בנו יצחק ובן-בנו יעקב, הוא ישראל, נדדו בארץ עם צאנם ובקרם. יעקב ירד מצרימה ולאחר 430 שנה הוציא משה רבנו את בני ישראל ממצרים ונתן להם את התורה בהר-סיני. אחרי 40 שנות נדודים במדבר (במאה ה-13 לפני הספירה) חדרו בני ישראל, כשבראשם יהושע בן-נון, לארץ כנען. בעתות צרה קמו השופטים ומפעם לפעם הרימו את נס השחרור מעול זרים. עם הכתרתו של שאול בן קיש למלך על העם, ב-1022 לפנה"ס, היו חלקי-העם מאוחדים תקופה קצרה. לאחר מאבק עז קמה מלכות בית דויד (ראשית המאה ה-11), שהתקיימה כמאה שנה.
באמצע המאה ה-10 התפלגה הממלכה לממלכת יהודה ולממלכת ישראל. בשנת 722 שם סרגון מלך אשור קץ לממלכות ישראל. ב-586 לפנה"ס נחרבו ירושלים ובית המקדש על-ידי נבוכדנאצר מלך בבל, וחלק גדול מיושבי יהודה גלה לבבל ולמדינות אחרות הכפופות לה. בשנת 538 לפנה"ס קרא כורש מלך פרס ליהדות בבל לחזור לארץ-ישראל. התחילה שיבת-ציון בראשותו של זרובבל והוחל בבניית בית-המקדש השני. ב-457 הגיע גל עולים שני מבבל, בראשות עזרא הסופר. ב-445 הגיע גל-עולים שלישי בראשות נחמיה, שבנה את חומת ירושלים.
בתקופת שלטון פרס (332-536 לפנה"ס) גדל והתחזק היישוב היהודי מבחינה חומרית ורוחנית; באותה תקופה פעלו אנשי "כנסת גדולה", שקבעו את אורח-החיים היהודי הנהוג עד היום. בשנים 202-392 לפנה"ס היתה הארץ נתונה תחת שלטון בית-תלמי היווני, ומספר ניכר מתושבי-הארץ היהודים התחילו מתבוללים בכובשים (ההתיוונות). בימי אנטיוכוס אפיפנס התחילו רדיפות דתיות נגד היהודים. ב-167 לפנה"ס פרץ מרד החשמונאים בעידוד רומא, שהתחילה אז מתפשטת מזרחה. ימי ממלכת החשמונאים (4-160 לפנה"ס) היו ימי שגשוג לעם היושב בארץ-ישראל, ימי הרחבת גבולות ופריחה רוחנית (כינוס כתבי-הקודש והתחלת המשנה). בשנת 63 לפני הספירה באה התערבות רומא (פומפיוס) וארץ-ישראל נעשתה חלק של הקיסרות הרומית - תחילה כממלכת-חסות (בית הורדוס) ואחר-כך (בשנת 4 לפנה"ס) לנציבות רומאית. מרידות היהודים בשליטים הזרים תכפו והלכו. בינתיים עלתה וצמחה הנצרות, שהשתוקקה ל"מלכות שדי עלי אדמות". ב-66 לספירה פרץ המרד היהודי הגדול נגד הרומאים, שחוסל בשנת 70. יהודה נחרבה. בשנת 132 לספירה מרד ברומאים בר-כוכבא, בתמיכתו הרוחנית של רבי עקיבא – מגדולי החכמים בעת ההיא. המרד נכשל ושרידי היישוב היהודי התחילו מתרכזים בגליל, שם התקיים שלטון עצמי מוגבל בראשות נשיא. בגליל נחתמה המשנה על-ידי רבי יהודה הנשיא (210 לספירה). סמוך לשנת 400 נחתם בטבריה תלמוד ירושלמי.